משפט

עד כמה אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להתמודד עם משימה שמוטלת עלינו?

תפיסת המסוגלות העצמית מוגדרת כמידת האמונה של אדםביכולתו להצליח במשימה הנתונה. תפיסה זו, הוכחה כאחד הגורמים המשמעותיים ביותר להצלחה. על פי תיאוריית הלמידה החברתית של בנדורה (תפיסת המסוגלות העצמית מקושרת למידת המאמץ שאנחנו נכונים להשקיע במשימה, הצבת מטרות אישיות ומידת ההנעה להשגת אותן מטרות. חשוב להבחין את תפיסת המסוגלות העצמית, המתייחסת לאמונה שלנו ביחס ליכולות, למסוגלות המקצועית שלנו בפועל. אז מה זה בעצם אומר? זה ממחיש את המשפט 'מחשבה יוצרת מציאות', תקחו עבודה סמינריונית לדוגמא. זה לא שאתם לא יכולים לכתוב את העבודה הסמינריונית. אבל השאלה היא, האם אתם חושבים שאתם יכולים לכתוב את העבודה הסמינריונית? תפיסת המסוגלות העצמית היא מותנית הקשר. כלומר, יתכן כי לסטודנט מסוים תהיה תפיסת מסוגלות עצמית גבוהה ביחס ליכולות לכתוב עבודה סמינריונית לדוגמא, ותפיסת מסוגלות עצמית נמוכה בתחום אחר. אבל האופן בו אתם תופסים את היכולת שלכם להתמודד עם המשימה, תשפיע על איך תיגשו אל המשימה.

 אם נחזור לנושא של עבודה סמינריונית לדוגמא, אם אתם לא מאמינים ביכולת שלכם לכתוב את העבודה, אתם תדחו ותדחו את הכתיבה, נכון? קרה לכם פעם שחלמתם שאתם כותבים את העבודה הסמינריונית? זה סימן שאתם דוחים את המשימה הזו יותר מדי. אספר לכם סיפור. סיפור אמיתי מנעוריי האבודים. אחת העבודות הראשונות שכתבתי, הייתה מחקר לבגרות במדעי החברה. אני פשוט לא ידעתי איך לכתוב את זה. ואף אחד לא לימד אותי. המורה לא הייתה ברורה. כולי תלמידה ברה בת 17, מאיפה לי לדעת איך לכתוב כאלו? וזה היה גם (למצער) בעידן הקדם-טכנולוגי. עוד לא המציאו את האינטרנט. יום אחד חלמתי בלילה שאני נפגשת עם המורה לכלכלה, והיא מסבירה לי בדיוק איך לכתוב את העבודה. וזהו, הסתדר לי הכל במוח. למחרת התעוררתי וכתבתי את העבודה. סיפור אמיתי!! מה זה אומר? שתת המודע שלי ידע כנראה לכתוב. המודע לעומת זאת, לא האמין שהוא יודע. אבל הסיטואציה הזו מדגימה גם את המצב שאיתו מתמודדים המון סטודנטים, גם כיום. הם פשוט לא יודעים מאיפה להתחיל לכתוב. ואז המשימה מפחידה מדי. 

הפתרון, הוא כמובן עבודה סמינריונית לדוגמא. ברגע שיש לכם דוגמא מול העיניים, זה מסדר את הדברים בראש. אתם מבינים איך זה צריך להראות, ואז אתם יכולים לצאת לדרך. לאט לאט. יש שיר מהמם שאני נורא אוהבת. כתבה אותו משוררת בשם יערה בר, ואני נחשפתי אליו במדורת השבט הגדולה, הלא היא הפייסבוק. השורה שמסיימת את השיר היא: מהכלים שכיור. תתחילי.

ויש גם:

בזמנים קשים

התקדמי בצעדים קטנים.

עשי את מה שעלייך לעשות,

אבל לאט לאט.

אל תחשבי על העתיד,

או על מה שעלול לקרות מחר.

שטפי את הכלים.

לאט.

הסירי את האבק.

לאט.

כתבי את המכתב.

לאט.

הכיני את המרק.

לאט.

את רואה?

את מתקדמת,

צעד אחד בכל פעם.

קחי צעד אחד ואז עצרי.

לנוח מעט.

תשבחי את עצמך.

קחי צעד נוסף.

ואז עוד אחד.

לא תשימי לב,

והנה הצעדים שלך

מזדרזים מעצמם.

ויגיע הרגע הזה שבו

תוכלי לחשוב על העתיד

לבוא. 

אז תעשו את זה ככה, לאט. גם כשאתם צריכים לכתוב עבודה סמינריונית.